logo
עמוד הבית
אודותינו
שרותי המועצה
תיירות
ביטחון
שרותי דת
תרבות ופנאי
משוב
שרותי דת
   יזכור 

 

  במותם  ציוו  לנו  את  החיים

 

משה כרסנטי ז"ל

משה, בן תקוה וגבריאל ז"ל, נולד ביום י"ב בשבט תש"ח (23.1.1948) בטבריה להוריו, דור שמיני בארץ, ממייסדי המושבה מגדל שעל גדות הכנרת. את חוק לימודיו העממיים סיים בבית-הספר הממלכתי על שם אביגדור במושבה והמשיך ללמוד בביהס "עמל" בטבריה. תמיר וגבה קומה היה משה, ירוק-עיניים וחייכן, בעל חוש הומור דק וספורטאי מעולה. מושיקו אהב בכל לבו את הגליל ואת הכנרת שלחופיה גדל.

משה גויס לצה"ל בתחילת מאי 1966 והוצב לחיל השריון. אחרי שסיים את האימון הבסיסי נשלח לבית-הספר לשריון ושם הוסמך כנהג טנק. הוא השתתף במלחמת ששת הימים כאיש צוות טנק באוגדתו של אריק שרון. מושיקו לא הרבה לספר על תקופת שירותו, אבל לימים סופר על מסירותו הרבה לחבריו ועל האומץ הרב שגילה בשעת הקרב.

בתחילת מאי 1969 שוחרר משה מהשירות הסדיר. כאשר חזר הביתה ביקש להגשים את משאת נפשו - לעבוד את האדמה, אלא שהמציאות כפתה עליו לחפש פרנסתו בעיר. אחרי שנשא לאישה את חברתו שרה עבר הזוג להתגורר בטבריה ומושיקו התקבל לעבודה כנהג שכיר ב"אגד". הוא התמסר לעבודתו בהתלהבות האופיינית לו, ובהיותו בחור חביב ומקסים, אי-אפשר היה להתעלם מנוכחותו והוא רכש לו עשרות ומאות ידידים. היה בו קסם כובש לב וחיוך מלבב; נוסעיו וחבריו אהבו אותו ונהגו לחפש את העלם העליז ירוק העינים, שבאהבתו את הגליל הדביק את הכל. מושיקו היה בן למופת. מדי שבת בשבתו בילה בחברת הוריו. הוא עבד קשה כדי להקים את ביתו. אחרי שלוש שנים של עבודה ב"אגד" כשכיר, נקלט כשכיר קבוע, שלושה חודשים לפני מלחמת יום-הכיפורים. אך משאת נפשו לא חדלה להיות בית ופרדס במושב, שכן היה איש של שקט, של שיח ושיג עם האדמה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נקרא מושיקו לכוננות לקראת נסיעה צבאית והוא המתין בסניף "אגד" להוראות. בשעות הצהרים של י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973) קיבל צו קריאה ויצא מיד לרמת הגולן לשמש כנהג טנק של המ"פ. בקרב שהתחולל באותו יום נתקל הטנק שלו במארב של חיילים סורים בסביבות חושניה. הטנק נפגע ואנשי צוותו קפצו החוצה. מושיקו נפגע מיריות נשק קל ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין במגדל. השאיר אחריו אישה ובן, אב שלא יכול לעמוד בצער ושלח יד בנפשו, אם, שתי אחיות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

במכתבו למשפחה האבלה כתב עליו מפקדו: ..."משה ז"ל נפל במערכה בעת מילוי תפקידו באזור נפח, במוצאי שבת י' בתשרי תשל"ד. משה ז"ל שירת ביחידת שריון וביצע את כל המוטל עליו במסירות ובאחריות רבה. בשמי ובשם כל חיילי היחידה הננו מביעים את צערנו העמוק ומשתתפים באבלכם בנפול יקירכם".

דברים לזכרו ראו אור בחוברת "לחברינו" לזכר חללי "אגד", ובספר "החטיבה במלחמת יום-הכיפורים".

 

חיים איסרוביץ ז"ל

בן זקונים של אבא וחנקה. נולד ביום י"ח בתשרי תשי"א (29.10.1950) בטבריה. ילדותו עברה עליו במושבה מגדל בה סיים את לימודיו בבית הספר היסודי על שם אביגדור. טיולי בית הספר היו אהובים עליו במיוחד, כשהתלמידים כולם העפילו להרים המתנשאים סביב הכנרת והשקיפו מטה אל העמק, אל פני הכנרת השלווה ובאוירה של אנשי אדמה ומאלה ינק את אהבתו לארץ, אשר למענה הקריב את חייו. לאחר שסיים את לימודיו היסודיים, המשיך לימודיו בכיתה ט' בבית הספר התיכון "הגליל" בטבריה. בתום שנת הלימודים עברה המשפחה ממגדל להרצליה, אשר בה נתקבל כתלמיד בבית הספר התיכון. חיים השתלב מיד בחיים החברתיים של כיתתו והתבלט כתלמיד חרוץ. הוא אף הצטרף לתנועת "הנוער העובד" בעיר ויחד עם הגרעין שבכיתתו יצא למסעות ולעבודה בקיבוצים. אכן, היה חיים תלמיד טוב, אך הצלחותיו-הוא לא סיפקוהו, כי מטבעו היה מוכן לעזור לידידיו; במיוחד הוכיח זאת בתקופת ההתכוננות לבחינות הבגרות. ביתו היה פתוח לכל חבריו. את כולם היה מקבל בחיוך על פניו. עם סיום לימודיו התיכוניים ביקש חיים להצטרף לעתודה האקדמית, כדי ללמוד רפואה. אך כאשר התברר לו כי לא יוכל להתקבל ללימודי הרפואה, החליט לדחות את לימודיו אלה עד לאחר שירותו הצבאי. הוא ביקש להתקבל לקומנדו הימי, לצנחנים או לחיל האויר ועשה ככל יכולתו להתאמן ולהתכונן לקראת הבאות. הוא חיכה בקוצר רוח לגיוסו ונהג לחזור ולומר: "אם להתגייס לצה"ל - לפחות לעשות משהו חשוב וקשה - ואף מסוכן".

בנובמבר 1968 גויס לצה"ל והתנדב לשרת בחיל הצנחנים. טבעי הדבר, שהוריו חששו ודאגו על כך; לדעתם הייתה זו משימה קשה והם לא האמינו שחיים יעמוד בכך. אולם חיים לא אכזב. הוא השתתף במספר פעולות צבאיות - אך לא הרבה לדבר עליהן ולא התפאר במעשיו. הוא יצא לקורס מ"כים וסיים אותו בהצטיינות. לאחר מכן נמצא מתאים להישלח לקורס קצינים. כמו בכל הקרבות, כן גם בקרב האחרון בו השתתף, הקרב על שדואן, הוכיח חיים את אומץ לבו ומסירותו: ביום חמישה עשר בשבט תש"ל (22.1.1970) נפל בקרב, וכך בא הסוף לתקוותיו ותכניותיו של הלוחם האמיץ והחבר למופת. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. שבוע לפני נפלו הועלה לדרגת רב-טוראי.

מפקדו כתב "קווים לדמותו": "אני זוכר כשהגיע אלינו אותו עלם צעיר, בעל עיני התכלת. לראשונה ראיתיו כאשר התייצב בביתן הצנחנים בבסיס הקליטה וביקש להתנדב לצנחנים. הוא לא עשה רושם שיוכל לעמוד בקשיים הגופניים, שעליהם ייאלץ להתגבר בתחילת דרכו בצנחנים. אולם עד מהרה נוכחתי, ויחד עמי רבים אחרים, כי אותו נער צנום הסתגל לתנאים הקשים והוכיח עד מהרה את יכלתו וכשרו. - - - הוא היה מטובי החיילים בפלוגה. נטל חלק בכל המשימות שהוטלו על הפלוגה - חלקן בתוך גבולות הארץ וחלקן מחוצה לה ובכל רגעי המבחן הוכיח את עצמו ודבק במשימה. הוא אף זכה להערכה ניכרת בקרב מפקדיו. - - - חיים היה עקבי בהתנהגותו הטובה, בחיילות טובה ובכושר לסבול בשקט, גם כאשר לוחץ משהו על הגב, או על הרגליים . . . תמיד היה מעלה חיוך על פניו, למרות שבמקרים רבים היה חיוך זה מהול בזיעה קרה, שהיתה מכסה את פניו כתוצאה ממאמץ. - - - אינני יכול לסיים בלי לפנות אל ההורים, שגידלו וחינכו את חיים. להם אני יכול לומר שגידלו בן אמיץ, גיבור וחייל נאמן למולדתו. חיים יצא לקרב האחרון כשחיוך על פניו. הוא נפל בקרב כגיבור, כאשר הסתער אל מול האויב. הוא יישאר זכור לחבריו ומפקדיו וימשיך ללוות אותנו כסמל להמשך דרכנו למשימות הבאות אשר תוטלנה עלינו. - - - "

חבריו וחברותיו הוציאו לאור חוברת לזכרו, הנושאת את שמו "חיימקה;" המועצה המקומית מגדל החליטה להנציח את זכרו ולקרוא על שמו את מגרש הספורט, שליד בית הספר במגדל; כן החליטה המועצה לנטוע על שמו עצים ביער הזיכרון; הוריו הקימו קרן למלגות על שמו ומדי שנה, ביום נפילתו, נערך טכס אזכרה וחלוקת מלגות ל5- תלמידים מצטיינים בבית הספר התיכון בהרצליה, אשר בו למד.

אלימלך רזניק ז"ל

בן חנה ונפתלי יהודה. נולד בי"ג בניסן תרע"ח (26.3.1918) בפרליצה, בסאראביה. נתחנך בבית יהודי-מסורתי וציוני ופעילותו הציונית החלה עוד בהיותו תלמיד גימנסיה בקישינוב. הוא היה בין מייסדי קן "הנוער הציוני" בקישינוב וממקימי סניף ההכשרה הראשון של "החלוץ הכלל ציוני" באחד הכרמים שבסביבת עיר זו. בשנת 1936 סיים את הכשרתו ועלה לארץ-ישראל כחלוץ ואחריו עלו חמשת אחיו ואחיותיו. הוריו ואחת מאחיותיו ניספו בשואה.

אלימלך הצטרף לקיבוץ "עין הגליל" ביבנאל, בו עשה כשנתיים ועזב אותו משום שלא מצא בו דרך הגשמה מספקת, אך נשאר נאמן וקשור בנפשו לגליל. הוא עבר למגדל הגלילית, מקום שם עבד כשומר ופועל חקלאי ואחר-כך התגייס לנוטרות. באותה תקופה הוחל בהקמת "גדר הצפון" כדי למנוע הסתננויות. אלימלך התנדב למבצע והוצב כמלווה מכליות המים בדרכן מהמעיינות בקדש ובמירון אל מחנות העובדים בגדר. הספקת המים למחנות היתה מן המשימות הקשות והמסוכנות ביותר ואלימלך "יושב היה תמיד על ראש מכל המים, רובהו בידו והוא צופה למרחקים". בכ"ה בסיוון תרצ"ח (24.6.1938) יצאו המובילים להביא מים מן המעיין במירון המרוחקת 16 ק"מ מן המחנה. הדרך לשם עברה ליד הכפרים הערביים ג'יש (גוש חלב) וספסוף (ספסופה). הנסיעה הראשונה לוותה במשוריין ועברה בשלום, אך בנסיעה השנייה יצאו האנשים כשהם חמושים, בלי ליווי המשוריין ובשתי מכוניות בלבד. לאחר ששאבו את המים והמשוריין לא הגיע החליטו לחזור בכוחות עצמם דרך הכביש. במרחק 800 מטר מן הכביש הראשי הותקפו המכליות משלושה צדדים, כדור פגע בשתי רגליו של אלימלך, קרע את העורק ולאחר דקות אחדות נפח הפצוע את נשמתו כשהוא שותת דם רב. כפי שנכתב אחר-כך בספר "הגודרים בצפון" הוא "הספיק עוד לענות ביריה אחת. כעשרים דקות שכבנו באש עד שבאו המשוריינים. התוקפים נסוגו אחור והניחו במקום שלוש גוויות". גופתו של אלימלך הועברה במשוריין חזרה למחנה ולמחרת למגדל, מקום שם הובא לקבורה. חייו היו, כנאמר ב"הגודרים בצפון" "כאגדת חיים של צעיר יהודי שערג ליפה ולטוב והנה בא הרוצח והפסיק את הפתיל".

אביגדור אליוב ז"ל

בן שרה ודניאל, נולד ביום כ"ד בטבת תרפ"ד (7.1.1924) במגדל ליד טבריה. למד בבית-הספר בכפרו ואחר-כך, בשנים תרצ"ג-תרצ"ט, בבית-הספר הריאלי בחיפה הוא הצטרף לשבט "הצופים". חינוכו בבית-ספר תיכון עירוני לא פגע בשורשי התערותו בכפר, ולאחר סיום השנה השישית עבר לבית-הספר החקלאי כדורי ומשגמר בו את לימודיו חזר לעבודה במשק הוריו. שירת כנוטר בגדוד הירדן בשנים 1942-1944 ועמד לצאת לקליפורניה באביב 1948 להשתלם שם במדעי החקלאות באוניברסיטה.

עם פרוץ מלחמת-העצמאות חזר לשירות. במקום לרכוש לו תואר של "מהנדס חקלאי" העדיף לעת-עתה להיות "חייל פשוט", כדבריו. ואכן, אביגדור שאף למלא את חובתו באמונה ובשלמות.

הוא שירת כמ"כ בגדוד "ברק" בחטיבת "גולני", השתתף בפשיטה לכפר הערבי אבו-שושה, ושם, אור ליום כ"א בטבת תש"ח (3.1.1948), נפל.

ליאור מזרחי ז"ל

בן מוניקה ויוסף. נולד ביום ט' בניסן תשל"ד (1.4.1974) בירושלים. כשהיה בן שלוש וחצי עבר ליאור להתגורר עם אמו בחיפה, שם למד בבית-הספר היסודי "ליאו בק" והמשיך בחטיבת הביניים "בסמת". לאחר שסיים את לימודיו בחטיבה עבר ליאור להתגורר במושבה מגדל עם אביו, שם סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון "המרכז הטכנולוגי לנוער" בטבריה, במגמת חשמל. ליאור היה ילד נעים וחייכן, שאהב לשחק ולהשתובב עם חבריו ועם בני משפחתו. כשגדל והתבגר, המשיך ליאור להתבלט בנוכחותו, תמיד היה במוקד החברה, אהוב על הסובבים אותו בשל הכבוד שידע להעניק, נימוסיו וטוב לבו. חבריו של ליאור מספרים על חיוכו האופטימי, על עיניו המחייכות ועל שמחת החיים שהקרין סביבו. ליאור ידע להביע את אהבתו באופן כן ולתת מעצמו לכל הזקוק לה. לפני גיוסו עבד ליאור בחיפה ואף התנדב למשמר האזרחי בעיר.

בספטמבר 1992 התגייס לצה"ל, לחיל המודיעין. ליאור השתלב מהר במסגרת הצבאית, הוא ראה בבסיס את ביתו השני ורכש במהלך שירותו חברים רבים. לליאור היה כשרון "ללכת בין הטיפות" והוא הצליח לבצע את המשימות שהוטלו עליו תוך שהוא מרצה את מפקדיו אך יחד עם זאת מתייחס בכבוד אל החיילים עליהם הוא מופקד. ביום העצמאות של שנת 1995 קיבל ליאור תעודת חייל מצטיין.

סיפר מפקד היחידה בה שירת ליאור: "עם הגיעו למרחב גילינו בליאור את התכונות המייחדות אותו - טוב לב, ערנות והיגיון בריא ובייחוד אהבת הזולת - תכונות שאפיינו אותו עד יומו האחרון. הטלנו על ליאור משימות רבות, רבות מכפי גילו הצעיר, וידענו שיש על מי לסמוך. וליאור לא אכזב, במרץ ובשקדנות ביצע את כל משימותיו כשחיוך תמידי נסוך על שפתיו. ביצועיו הגבוהים, יכולתו האישית ומסירותו ללא סייג, הביאו אותנו להעניק לליאור תעודת הוקרה כחייל מצטיין ביום העצמאות האחרון וזו הבעת הערכתנו הצנועה על פועלו לקידום הבסיס".

במהלך השירות פגש ליאור באתי. בין השניים נוצר קשר עמוק של אהבה וחברות, הם הרבו לבלות ביחד וליאור הפך בן בית במשפחתה של אתי.

בחודש פברואר 1995 אובחנה בליאור מחלה קשה. הוא אושפז ועבר סדרה של טיפולים. במהלך הטיפולים הוכיח ליאור אומץ לב והקרין אופטימיות ותקווה, אך לאחר ארבעה חודשים של מאבק עז במחלה הוכרע ליאור ונפטר ביום י"ט בסיוון תשנ"ה (17.6.1995). בן עשרים ואחת היה במותו. ליאור נטמן בבית העלמין במושבה מגדל. השאיר אחריו הורים וחברה.

כתבה חברה על ליאור: "לעולם ועד ליאור, תמיד נזכור אותך. לא נשכח את חיוכך המתוק. לא נשכח את אהבתך הכנה. לא נשכח איזה עלם יפה היית, חיצונית ופנימית. לא נשכח את עיניך הירוקות שתמיד נתנו רק אור ושמחה. לא נשכח את האופטימיות שבך, עד לימיך האחרונים. ליאור, נשמתך נלקחה מאתנו בטרם עת, אך תישאר תמיד חרוט בזכרוננו, לעולם ועד".

סמי כנורי ז"ל

בן לאה ויעקב, נולד ביום ב' באדר תש"ך (1.3.1960) במושבה מגדל שבגליל התחתון. סמי התחיל את לימודיו בבית-הספר היסודי בטבריה, ולמד בו ארבע שנים. כשהוריו עברו לגור בחיפה, הוא המשיך ללמוד בבית-ספר בחיפה. כשהיה בן 15 שנים, חזר סמי למגדל והתחיל לעבוד במשק סבו, עד שהתגייס לצה"ל. סמי אהב במיוחד לטפס על צוקי הארבל, ולהשקיף משם על הנוף. הוא גם הרבה לטייל ברחבי הארץ.

בפברואר 1978 התגייס סמי, ושירת בחיל-ההנדסה. אחרי שעבר אימוני טירונות, הוא נשלח לקורס מחסנאים ותקופה קצרה שירת כמחסנאי. לאחר מכן, נשלח סמי לקורס שוטרים גדודיים, ובתפקיד שוטר גדודי שירת עד שנפל.

ביום ח' באייר תשל"ט (4.5.1979), בהיותו בחופשה מאושרת, עבד במשק סבו במגדל. הוא הוביל טרקטור. בדרך אירעה תאונה, הטרקטור התהפך ומחץ למוות את שמואל. בן 19 שנים הוא היה במותו.

הוא הובא למנוחות במושבה מגדל. סמי השאיר אחריו הורים וארבעה אחים ואחיות.

מפקד יחידתו כתב עליו במכתב תנחומים למשפחתו: "שמואל התגלה כחייל טוב, מסור, ממושמע. הוא מילא הוראות למופת".

 

 

 

שבתאי מלכי ז"ל

 

בן נג'ולה ומרדכי, נפל ב-כ"ח בחשוון תשמ"ד, 04 לנובמבר 1983, בעיר צור בזמן מלחמת לבנון

אסון צור השני התרחש ב-4 בנובמבר 1983, בתקופת מלחמת לבנון, ובו התפוצצה מכונית תופת ליד שער הכניסה למפקדת צה"ל ומשמר הגבול בצור, וגרמה ל-60 הרוגים, מהם 28 לוחמי צה"ל, שוטרי משמר הגבול ואנשי שב"כ. אירוע זה התרחש כשנה לאחר אסון צור הראשון.

מכונית התופת, שהכילה 500 ק"ג חומר נפץ, פרצה בנסיעה מהירה אל חצר המפקדה בשש בבוקר. למרות יריות השומרים הצליח הנהג המתאבד להגיע אל מגרש החניה ולהפעיל את המטען. בפיצוץ קרס הבניין בו שכנה מפקדת השב"כ ומפקדת משמר הגבול שלידה. רוב החיילים שהיו במתחם ישנו באוהלים וכך ניצלו. ארגון הג'יהאד האיסלמי קיבל עליו את האחריות לפיגוע.

מתחקיר שנערך לאחר האסון עלה כי המחבל המתאבד הגיע במכונית התופת מהעיירה בעל בק שבבקעת הלבנון.

 

 

 

צבי בורשרט ז"ל

 

 בן המושבה  זכרונו לברכה נפל ב-י"ח בסיוון תשי"ט .צבי בורשרט נולד בגרמניה ועלה לארץ בעליית הנוער. התיישב בקיבוץ גינוסר שם פגש את שולמית לבית משפחת כרסנטי הם נשאו ונולדו להם שלושה ילדים. צבי התגייס למשטרת ישראל ובזמן המאורעות הוצב בקבר רבי שמעון לשמור על הסדר ושם מת בזמן מילוי תפקידו.

 

 



דפים נוספים מקטגוריה זו
פרוטוקול 12/10
יזכור
דבר ראש המועצה יזכור צו ארנונה אלבום תמונות פרוטוקולי המועצה
מגדל ,מקומית ,מועצה ,מושבה מגדל ,
צימרים ליד הכינרת,צימרים בצפון ,יישוב קהילתי ,יישוב מגדל ,
אתר זה נבנה ע"י :
כינר מחשבים
מגדל ,יישוב דתי ,מועצה מקומית מגדל ,מגדל ,
מגדל ,המושבה ,מושבת ,מועצת מגדל ,